חברים

CAFEZOHAR (45)

לקישורים נוספים...
הרב דוד גבאי
לתמונות נוספות...
איך את\ה מגדיר\ה את עצמך ?



bgy
פרשת בלק
 
הזהרו מתכסיסי היצר!
 
צבא הנערך לקרב עם האוייב, צריך ללמוד בראש ובראשונה את דרכי הלחימה של צבא האוייב ואת טכסיסיו. רק בדרך זו אפשר יהיה להיערך כהלכה, כדי להדוף את האוייב ולנצחו. כל זמן שהאוייב ודרכי לחימתו אינם מוכרים, צפויות הפתעות מכל עבר ויקשה מאוד להתגבר עליו.
 
אף אנו העומדים השכם וערב במלחמת היצר, חייבים ללמוד ולהכיר את דרכי תעתועיו כדי שנשכיל להינצל מפיתוייו ולהתגבר עליו ולנצחו. מלחמה זו הינה גדולה וקשה יותר מהמלחמות שבין מדינה ומדינה וכן בין צבאה של האחת נגד צבאה של השניה, כמבואר בספר "חובות הלבבות". שם מובאים דברי חכם אחד שנאמרו לבני אדם ששבו משדה המערכה: "שבתם מן המלחמה הקטנה, עתה לכו להילחם במלחמה הגדולה – מלחמת היצר!".
 
פרשת חוקת לימדה אותנו כיצד למשול ביצרנו ולהכיר מעט ממעלליו ותחבולותיו של היצר הרע. בפרשת שבוע זו, פרשת בלק, נראה עד כמה עלינו להיזהר ולהישמר מפני היצר, ולפקוח עין לבל נילכד ברשתו ולא ניפול בפח שהוא מטמין לנו.
 
נפתח בדברי חיזוק שנשא דרשן אחד. הוא פתח ושאל: "כיצד יכלו אומות העולם כגון יוון, לגזור גזירות ולכוף יהודים לחלל שבת? וכי יכולים אנו להעלות בדעתנו שביום בהיר אחד באו היוונים ואסרו את שמירת השבת, הרי באופן זה צפוייה היתה התנגדות עיקשת מצד היהודים?
 
והסביר הוא: סביר להניח שתחילה באו ואמרו ליהודים שדרו בעיירות לא מפותחות, והציעו להם לשפר את אורח חייהם. על כן באו אל תושבי עיירה שלא היתה בה תאורת רחוב, ואמרו להם: "ראו, עד היום הינכם נאלצים ללכת לישון מוקדם, עם שקיעת החמה, הבה נתקין לכם תאורה ברחובות, ועל ידי זה יוכלו חיי העיירה להימשך גם בשעות הערב". נתכנסו חכמי העיירה ודנו בהצעה בכובד ראש, וכאשר לא מצאו בה שום צד שלילי, השיבו בחיוב.
 
התאורה הותקנה, בעקבות זה החלו אבות ואמהות לצאת בשעות הערב מבתיהם, כדי לשאוף מעט אויר צח. תוך כדי ההליכה ברחובות המוארים, שוחחו הורים בינם לבין עצמם על נושאים חשובים אשר עד אז לא נמצא פנאי לדבר אודותם. עם הזמן הבחינו הילדים שההורים עוזבים את הבית מדי ערב, והחליטו שגם הם לא ילכו לישון עם שקיעת החמה ונשארו ערים עד ששבו ההורים הביתה. בשלב מאוחר יותר, ביקשו הילדים להצטרף לטיול הלילי, ההורים ראו בכך דבר שעשוי לגבש את המשפחה, והסכימו שגם הילדים יצאו עימם בכל ערב.
 
כאשר הטיולים המשפחתיים הפכו להיות דבר שבשיגרה, נוצר צורך להביא לעיירה מפעם לפעם קוסם או קרקס, כדי לשעשע את הילדים. בדרך זו הגיע גם כדור למשחק עבור הילדים, והם היו נהנים להשתעשע במשחקים מדי ערב. ראו היוונים שהילדים והנערים משחקים בכדור, החלו להביא קבוצות יווניות שישחקו לעיני הנערים. המשחקים היו צריכים להיערך לאור היום, לכן נבחר יום השבת כיום המתאים למשחקים.
 
מובן מאליו שתחילה היתה הקפדה מלאה בכל הנוגע לחילול שבת, השחקנים היו גויים וכרטיסי הכניסה למשחקים נמכרו רק בימות החול. לפיכך, כל מי שהתעניין במשחקי הגויים, יכול לעשות זאת בין מנחה לערבית ללא חשש חילול שבת. באחת השבתות היה חסר שחקן באחת הקבוצות, ויהודי תושב המקום התנדב להשלים את החסר. אט אט נפרצה חומת השבת, וחילולי השבת הלכו והתרבו. כל זה – בעקבות ההצעה הנדיבה של היוונים, להתקין תאורה לטובת התושבים ולהנאתם.
 
סיים הדרשן את דבריו באומרו: חז"ל אומרים: "כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה" (שבת קה:).
 
לעיתים קרובות פיותייו של היצר הרע בתחילה הוא באופן שמגמתו הרעה אינה נראית כלל, כמו שראינו בסיפור הנ"ל. יודע היצר שאם יבוא לפתות את האדם לעבוד עבודה זרה, לא יאבה לשמוע לו כלל. לכן הוא פותח בדברים קלים ביותר ולעיתים אפילו בדבר מצווה, ובלבד שיסכימו לציית לדבריו. כאשר הוא מצליח לפתוח פתח כזה, הוא חודר דרכו ומוליך את האדם מדחי אל דחי.
 
הדיוטה הנמוכה ביותר שאליה מוליך היצר את האדם רמוזה בדברי חז"ל: "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה" (אבות ג). מדוע נאמר כאן "לידי עבירה" ולא "לעבור עבירה"? ביאר הגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל דבר זה על פי משל: עבריין מועד נתפס על ידי שוטר, המנסה להוליכו לבית המעצר. אולם העבריין מערים עליו ובורח. לאחר מאמצים רבים נתפס האיש, והפעם הוא נקשר בידו באזיקים המחברים אותו לידו של השוטר. עתה הוא אינו יכול לברוח, הואיל ולכל מקום שיברח יהיה השוטר צמוד אליו.
 
זהו גורלו של אדם השונה בחטאו פעמים רבות, לבסוף הוא שבוי בידי העבירה ללא יכולת להשתחרר ממנה. כמובן ששערי התשובה לא ננעלים, אך מי שכבר 'בא לידי עבירה' צריך לעשות מאמצים גדולים מאוד כדי לשוב מדרכו הרעה. תפקידו של האדם להתבונן על דרכו ולפקח על מעשיו, כדי שלא יגיע חלילה למצב שממנו קשה מאוד לשוב!
 
הגר"ח ארנטרוי זצ"ל, בספרו "קומץ המנחה", מוצא בדרכו של בלעם (בפרשתנו) אל החטא, לקלל את ישראל, שלושה שלבים המלמדים אותנו על דרכו של היצר הרע. תחילה נאמר: "ותרא האתון את מלאך ה'...ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה". בפעם השניה עמד המלאך במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה, ואז האתון לחצה את רגלו אל הקיר. בשלב הבא נאמר שהמלאך עמד "במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל". והתוצאה: "ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם".
 
הנה בלעם הולך אל בלק ורצונו איתן לומר את אשר ישים הקב"ה בפיו, אך יצרו תוקפו והוא מייעץ בסופו של דבר כיצד להמיט אסון על ישראל, על ידי אותה עצה שיעץ לבלק, מלך מואב, "לכה איעצך", ופירש רש"י: אמר בלעם לבלק: אלוקיהם של אלה שונא זימה, כלומר תכשיל אותם בזימה (תאוות ניאוף), ועבירה זו הובילה אותם לעבודה זרה. 
 
כיצד, אם כן, התדרדר בלעם שנאמר עליו: "יודע דעת עליון", לדיוטה התחתונה להכשיל את עם ישראל בעבירה? אין זאת אלא על ידי שלבים, הנרמזים בשלושת ההתקלויות במלאך ה' אשר לו בדרכו, כפי שיבואר להלן.
 
הדרך אל החטא דומה בתחילה למסילה רחבה, אשר ממנה אפשר בנקל לנטות לימין או לשמאל ולחזור מדרך החטא. אם אין מנצלים אפשרות זאת הולכת הדרך ונעשית צרה, אשר החזרה ממנה קשה. אומנם על אף המצב של "גדר מזה וגדר מזה", אפשר עדיין להתאמץ להתעלות ולחזור למוטב. אבל אם גם הזדמנות זו לא תנוצל, יכנס האדם למצב אשר בו אין כלל דרך לנטות לימין ולשמאל, והברירה היחידה היא לרבוץ במקום. ונדגיש שוב, ששערי תשובה עדיין פתוחים גם במצב זה, אולם כאמור הקושי גדול מאוד, וכל זמן שלא נעשה המאמץ הגדול, האדם נכנע ליצרו ורובץ תחת משאו.
 
רעיון זה מקבל משנה תוקף במשלו הידוע של נתן הנביא, משל כבשת הרש, אשר בא להוכיח את דוד המלך על שלקח את אשת אוריה. וכך נאמר שם: "ויבא הלך לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו, לעשות לאורח הבא לו, ויקח את כבשת הרש ויעשה לאיש הבא אליו". באופן נפלא מתאר כאן הנביא את כוחו ההולך וגדל של היצר, תחילה הוא נקרא 'הלך', אחר כך 'אורח', ולבסוף 'איש'. אומר רש"י על פי חז"ל: "דימה את היצר הרע תחילה להלך שעובר לדרכו, ואחר כך לאורח שנעשה אכסנאי, ואחר כך לאיש שהוא בעל-הבית".
 
חז"ל לימדונו כאן שכל עוד דומה היצר הרע להלך, חופשי האדם בבחירתו, כמו שנאמר: "ואתה תמשול בו". ככל שהאדם יוסיף להשתעבד ליצרו, בחירתו תהיה פחות חופשית, עד שהיא תישלל ממנו לגמרי. היצר המפתה את העשיר לקחת את כבשת הרש, מופיע תחילה בדמות הלך המחזר על הפתחים. ההלך אינו מעיז פניו, ומקיש חלושות על הדלת. גם אם נפתח את הדלת בפניו, נוכל בנקל לשוב ולנעול אותה ולהיפטר ממנו. אבל אם ברגע של קלות דעת ניתן לו להיכנס, הוא ירגיש עד מהרה כאורח נכבד שיש למלא את בקשותיו. אם לא נתעשת לגרש אורח לא רצוי זה, חיש מהר הוא יהיה לאיש המכתיב את דרישותיו כאדון לעבדו.
 
גם במסורה יש רמז לשלוש דרגות אלו, באומרה: ג' פעמים נמצאת בתורה המילה – רובץ: 'לפתח חטאת רבץ', 'רבץ בין המשפתיים', 'רבץ תחת משאו' – שוב אנו רואים את שלושת שלבי ההתדרדרות: א. החטא הינו עדיין רק על הפתח. ב. החטא כבר נמצא בין המשפתיים. ג. הסוף המר – האדם רובץ תחת משאו.
 
מעין מלאך הנמצא אצל כל אחד
 
מעין המלאך שניצב בדרכו של בלעם, מצוי אצל כל אחד ואחד מאיתנו. בשעה שאדם עומד ליפול לזרועות היצר, מרחף מלאך זה מעליו ומנסה להצילו מן החטא. זהו קולו של המצפון הפנימי התובע מהאדם שלא יפול ברוחו ולא יעבור על המצוות ועל התורה. לא קל לעצור אדם אשר נכנסה בו רוח שטות והוא הולך לעבר החטא. אף על פי כן יחסית, זוהי ההזדמנות הקלה, כאן יש לעצור ולעשות חשבונו של עולם!
 
בעניין זה אמרו חז"ל: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של עכביש ולבסוף דומה לעבותות העגלה" (סוכה נב.). מעשה בלעם מלמדנו שהרוצה לשמור על חופש רוחו וחירות גופו, יזהר לבל יתן רשות כניסה להלך הדומה לחוט של עכביש. אם הכניסה לא תחסם בפניו, הוא עתיד להשתלט על 'בעל הבית'. או-אז, יהיה האדם כפות בעבותות העגלה, ללא אפשרות לנטות ימין ושמאל.
 
דרכיו של היצר מתוחכמות הן. היצר יודע היטב שהדרך הטובה ביותר לצוד את לבבנו היא על ידי דבר מצווה, ועל כן הוא מפתה את האדם מפעם לפעם על ידי מצוות. נשים לב לעובדה שלא פעם, פטרנו את עצמנו מחובות שונות בטענה שעלינו להתפלל או לעשות מעשה חסד או שאר מצוות, אך באמת המצוות האלו מסנוורות את עינינו ומסיחות את דעתנו מחובתנו האמיתית המוטלת עלינו באותה שעה.
 
זאת היא דרכו של היצר. הוא מסיח את דעת האדם מחובותיו ומתפקידיו האמיתיים, על ידי פיתוי לעשות דברים שלעיתים הם טובים לכשעצמם, אך אינם צריכים לעמוד בראש סולם העדיפויות. על כן עלינו להיזהר ולהישמר בכל עת ועונה, ולשקול היטב את מעשינו. היצר מתחזה כידיד ורע שלנו ונראה כרוצה את טובתנו, ובאופן זה הוא מצליח להוליכנו שולל. אם נשכיל להבין זאת בשלבים הראשונים שבהם הוא עדיין כהלך וכחוט דק, נוכל להימלט ממנו בנקל ולעלות על הדרך הישרה.
 
 
 
 
 
     
"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (ליקו"מ ח"א, יט)
 
יש שנים עשר שבטים כנגד שנים עשר מזלות, וכל שבט ושבט יש לו נוסחה מיוחדת, ויש לו שער מיוחד להכניס דרכו את תפילתו, וכל שבט מעורר בתפילתו את כוח מזלו שבשנים עשר המזלות, והמזל מאיר למטה ומגדל את הצמח ושאר הדברם שצריכים לו. לכן נאמר (במדבר כד): "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל".
קם – בחינת עמידה, תפילה.
 
כששבט מישראל עומד להתפלל, על ידי זה הוא מעורר כוכב, והכוכב מכה את הדברים שיגדלו, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פרשה י): "אין לך עשב מלמטה שאין לו כוכב ומלאך מלמעלה", וכשמכה אותו אומר לו – גדל!. והוסיפו חז"ל (פסחים קיח. וכן בסוטה ב.): "קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף, וקשה זיווגו כקריעת ים סוף" – ים סוף נקרע לשנים עשר קרעים כנגד שנים עשר שבטים, ובני ישראל בתפילתם גורמים לזיווגא דקודשא בריך הוא, ולפי הזיווג שגורם בתפילתו, כך זוכה לזיווגו. ובתפילה יש שתים עשרה נוסחאות כנגד שנים עשר השבטים, כנגד שנים עשר הקרעים של ים סוף.
 
"לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (ליקו"מ ח"א, יז)
 
כשהיראה והאהבה נחשכות אצל האדם ומתלבשות בקדרות, זה מכיון שנחשך אצלו אור הצדיק שממנו מקבל יראה ואהבה, ואפילו אם האדם נמצא אצל הצדיק, הוא לא זוכה להבין ולראות את אורו הגדול של הצדיק שיכול להביאו לתכלית הטוב, מכיון שנחשכה אצלו היראה והאהבה.
 
ראינו עניין זה אצל עפרון שמכר את מערת המכפלה בשמחה לאברהם אבינו ע"ה, מכיון שקדושת מקום המערה היתה חשוכה בפניו, והוא לא ידע שדרך מערת המכפלה עולות כל הנשמות ואורו של המקום הוא גדול מאוד, לכן היה אצלו המקום כחושך ואפילה, ולא ידע את ערכו הקדוש של המקום.
 
דבר זה נובע מחמת כסילות השכל, שעל ידי המעשים הרעים נחשך שכלו של האדם בכסילות, כלומר הוא בבחינת דעות נפסדות וחוכמות נוכריות, כמו שנאמר: "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו" – בגלל מעשיהם הרעים הם לא יכולים להשתמש בשכלם כלל וכל-שכן להיטיב עימו.
 
התיקון לכך הוא  - הכנעה וביטול כסילות השכל, על ידי בחינת מזבח. ידוע הוא שזמן אכילתו של האדם ושולחנו מכפרים כמזבח. ועיקר יניקת הכסילות של הטומאה באה משם, מכיון שבהכרח שיהיה לאדם קצת בלבול הדעת לאחר אכילתו, אך אין הוא צריך לתת ממזבח זה חיות לטומאה, אלא רק כפי שחיוני להם בצמצום גדול. ואז כשהמזבח מתוקן, כלומר האכילה בכשרות כראוי, נכנעות הקליפות שהן הכסילות ונתרומם השכל והדעת. אולם על ידי פגם המזבח, כלומר אכילה שאינה כראוי, כשאוכל כזולל וסובא הוא נותן כוח לטומאה, דהיינו לכסילות.
 
לכן נאמר (במדבר כג): "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים לא ישתה" – יאכל טרף, כלומר שלימות המזבח, ואומר רש"י: "עד שהוא אוכל ומתבל כל מזיק הבא לגופו". נאמר גם  (זבחים): 'מזבח בחלקו של טורף' וכן (תהלים): 'טרף נתן ליראיו' – כלומר, כשאוכל האדם בכשרות על ידי זה הוא מכניע הטומאה הבאה לטרוף אותו, ומצליח לטרוף את הקליפות והכסילות. ואם לאו, חלילה, נעשה מטורף – טרוף הדעת.
 
"ההסכן הסכנתי" (ליקו"מ ח"א, לא)
 
היסורים שיש לאדם בדרכים, הם בסיבת גלגלי הרקיע, כי אין דבר מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה. ישנם כוכבים שהם מגדלים עשבים מסויימים במקומות מאירים, ויש פעמים שהם מחייבים שדרך בני האדם תהייה גם במקומות המאירים, ויש כאלה שצריכים לעבור דרך המדבר, ויש כאלה שצריכים לעבור דרך יישוב וכו' – והכל לפי התנוצצות הכוכבים על המקום, כן המקום מתנהל, בחינת (איכה א): "דרכי ציון אבלות מבלי באי מעוד" – מועד = גלגלי הרקיע שעל ידם נחשב הזמן. נאמר (משלי ד): "דרך רשעים כאפילה" – שאין כוכבים ומזלות מאירים להם, ולכן הם נכשלים.
 
כל העניין הזה תלוי בברית, בחינת "בריתי נאמנת לו", שנאמר על ברית בשבת "ברית עולם ביני ובין בני ישראל" (שמות לא), וכן (ירמיה לג): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" – חוקות שמים וארץ = הגלגלים התלויים בברית.
 
לכן הכל תלוי בברית וכל הדרכים בחזקת סכנה, כמו שנאמר (במדבר כג): "ההסכן הסכנתי" – כלומר שהדרך תלויה בשמירת הברית. מדבר זה מובן, שחייב אדם לפקוד את אשתו טרם צאתו לדרכים, כדי שלא יהיה בחינת (בראשית ו): "כי השחית כל בשר דרכו" – כלומר, שעל ידי שמירת הברית לא יהיה לו צער בדרך.
 
"ויודע דעת עליון" (ליקו"מ ח"א, לו)
 
יש כלל: כל נפש מישראל מושרשת בשבעים נפש של בית יעקב, ושבעים נפש של בית יעקב מושרשים בשבעים פנים של התורה. אולם "זה לעומת זה עשה האלוקים" – שכנגד שבעים נפש של בית יעקב יש שבעים לשונות, וכל לשון ולשון יש לה מידה רעה בפני עצמה מה שאין בחברתה.
 
דע, שכללות שבעים לשון של מידותיהן הרעות היא תאוות ניאוף. והוא התיקון הכללי – כי מי שמשבר תאווה זו, יוכל בקלות לשבר כל התאוות. לכן משה רבנו, שהוא כלל התגלות התורה, הוא בחינת דעת, כי ראשית התורה נקראת ראשית-דעת. ובגימטריא: 'משה רבינו' = תרי"ג, שהן תרי"ג מצוות שהן כללות התורה. לכן היה צריך לפרוש את עצמו מכל וכל (מכל התאוות).
 
בלעם היה כנגד משה בקליפה, כלומר בטומאה (כי זה לעומת זה ברא האלוקים), ועליו נאמר (במדבר כד): "יודע דעת עליון". ועל כך מרמזות אותיות שמו:
ב – היא התחלת התורה.
ל – סוף התורה.
ע – כמספר 70, שהוא שבעים פנים.
מ – כנגד ארבעים יום שניתנה התורה.
 
מכיון בלעם בקליפה (בטומאה), לפיכך היה משוקע בתאוות הניאוף ביותר. ומכיון שהוא מצד הטומאה נאמר עליו: "יודע דעת עליון", שזה כנגד משה רבינו שהיה יודע דעת עליון מצד הקדושה.
 
"והמה בוכים פתח אוהל מועד" (ליקו"מ ח"א לו)
 
כשיש לאדם הרהורי ניאוף באקראי – אז די לו שיאמר שני הפסוקים של קריאת שמע ("שמע ישראל" ו – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"). אבל אם הוא, חלילה, רגיל בהרהורי התאווה הכללית , שהיא תאוות הניאוף ר"ל, ולא יכול להתנתק מזה, לכן צריך גם להוריד דמעות ולבכות בשעת קבלת עול מלכות שמים, כי הדמעות הן ממותרות המרה השחורה שהיא עצבות הבאה מן הטחול, והיא בחינת מלכות הרשעה.
 
כשמוריד דמעות, אזי נידחים ויוצאים החוצה המותרות, כלומר תאוות הניאוף הבאה מתוך עכירת הדמים של הטחול והמותרות, וכשיעשה זאת, רק אז יצליח לכלול נשמתו במלכות שמים. לכן נאמר (במדבר כה): "והמה בוכים פתח אוהל מועד"- כלומר, בוכים וקוראים קריאת שמע כדי להינצל מהרהורי ניאוף ומן התאווה. והרהורים אלה הם הקליפה הקודמת לפרי, כלומר להתגלות התורה, כי כשזוכים להגיע להתגלות התורה, אזי מהתגלות זאת נעשות נשמות חדשות.
 
"אשורנו ולא קרוב" (ליקו"מ ח"א, נה)
 
על ידי חיזוק הראייה של הצדיק, זוכה האדם לראות את צדקת ה', ועל ידי זה מתחזקת אצלו האמונה ורק אז הוא יכול להתפלל, כי ליבו נתפשט מעקמימותו שהיתה לו קודם שראה צידקת ה'. ומכיון שזוכה לראות את צידקת הבורא, אז זוכה שנתפשט ליבו מעקמימותו ונתיישר, בחינת  (תהלים): "וצדקתך לישרי לב" – כי בתחילה נעקם הלב מלהאמין בשלמות הקב"ה, כי נדמה לאדם, חלילה, שהקב"ה עיוות את הדין. אולם עכשיו, כשרואה את צידקת ה' – נתיישר ליבו בשלמות אמונה, ואז מתחזק הוא להתפלל על צרכיו, כי עיקר התפילה היא על ידי אמונה, שמאמין שהכל ברשות הקב"ה, אפילו לשנות את הטבע, ואין הבורא מקפח שכר כל בריה – "כי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו". וזה בחינת (תהלים קיט): "אודך ביושר לבב" – על ידי שהלב נתיישר, שזו האמונה, נעשית התפילה.
 
וזה בחינת פרה אדומה, כמאמר הזוהר-הקדוש: "פרה דקבילת משור":
פרה = בחינת תפילה, (הושע יד): "ונשלמה פרים שפתינו".
דקבילת משור = בחינת הסתכלות, כמו שנאמר (במדבר כד): "אשורנו ולא קרוב" – כי על ידי שאדם זוכה להבין את מה שנאמר: "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה'" – נעשה בחינת תפילה.
לכן: פרה תמימה (שור תם) – אדומה, משמעו: גזירת דינא.
וההסבר לכך הוא:
כשזוכה האדם להבין שהעזרה והישועה לצרה הן מעם ה', הוא מבין שיש בכוחו של הקב"ה להחליש את הדין, ועל ידי שרואה את צידקת ה', הוא זוכה לחיזוק האמונה והתפילה. והכל נעשה על ידי חיזוק ראיית הצדיק, בחינת: "וצדקתך לישרי לב".
 
"ראשית גויים עמלק" ו – "ויזנב בך... ולא ירא אלוקים" (ליקו"מ ח"א, נו)
 
כנגד מלכות הקדושה שהיא מלכות מרדכי, יש את מלכות הרשעה, שהיא מלכות המן-עמלק, ועל מלכות זו נאמר (במדבר כד): "ראשית גויים עמלק" – וזה לעומת זה ברא.
 
מלכות הקדושה היא בחינת מאסף לכל המחנות, כמו שכתוב (קהלת יב): "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא" – זה בחינת מלכות הקדושה שהיא בחינת סוף דבר, שהיא מאסף לכל המחנות בקדושה, בחינת מחנה דן, שהוא המאסף של כל מחנות ישראל.
 
מלכות הרשעה – הסטרא אחרא, היא בחינת מאסף ממון. מכיון שהרע ירא שלא יוציאו בילעו מפיו, כלומר את כל ניצוצות הקדושה שיש אצלו, לכן הוא מתגבר ואוסף ממון, דהיינו מגביר את תאוות הממון, שהיא תאוות העשירות. לכן עמלק, שהוא מלכות הרשעה, רודף את מחנה דן, שהוא מלכות הקדושה, כמו שכתוב (דברים כה): "ולא יזנב בך...ולא ירא אלוקים" – בזמן שאין כוח כלומר יראה, כי מלכות הקדושה היא יראת אלוקים, מנסה מלכות הרשעה להתגבר על האדם בתאוות הממון כדי לתפוס אותו, כלומר לתפוס את ניצוצות הקדושה שבו. אך למרות הכל, לא מועיל לה הדבר כלל, כי יש בכוח מלכות הקדושה, שהיא מרדכי, להוציא כל הממון וכל הניצוצות הקדושים שבלעה מלכות הרשעה, שהיא המן-עמלק, מאסף הממון, דהיינו הכוח המגביר את תאוות הממון.
 
"וירא את הקיני ויאמר איתן מושבך" (ליקו"מ ח"ב, ה)
 
כשיש רבי אמיתי עם תלמידים, על ידי זה נעשים תיקונים – תיקון המשפט, תיקון הטומאה וכו'. כי על ידי קיבוץ התלמידים אצל הרב, מתקבצים ומתלקטים חלקי האמונה. על כן נקראו לימוד הרב עם התלמידים – ישיבה, על שם קיבוץ חלקי האמונה, וזה בחינת (שמות טז): "ארץ נושבת", וכן (תהלים לז): "שכן ארץ ורעה אמונה". לעומת זאת, ההיפך לעניין זה הוא (ירמיה ב): "ארץ לא זרועה" – שזה פגם האמונה.
 
הרב משגיח על חלקי האמונה של כל אחד ואחד לקבצם ולהעלותם, בחינת (תהלים קא): "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי" – בחינת ישיבה, ארץ נושבת. לכן נאמר (במדבר כד): "וירא את הקיני ויאמר איתן מושבך" – איתן = תניא – המסייע לך ומסייע לגֵרים, כי על ידי רבי ותלמידים, שהם ישיבה, על ידי זה נעשים גֵרים, שמתקבצים חלקי האמונה.
 
נמצא שבזמן שהאמונה נתתקנת על ידי רבי ותלמידים, נתתקן ומתחדש גם המוח, הן של התלמידים והן של הרבי, כמו שנאמר (מכות י): "ומתלמידי יותר מכולם". ועיקר זמן הקיבוץ הוא בראש השנה, שהוא בחינת ראש – דהיינו, תיקון המוחין.
 
"לא הביט אָוֶן ביעקב" (ליקו"מ ח"ב, יז)
 
דרכו של השם-יתברך היא, להביט על הטובות שעושים, ואף שנמצא בהן דבר מה שאינו טוב, אין הקב"ה מסתכל על זה, כמו שכתוב (במדבר כג): "לא הביט אָוֶן ביעקב". נאמר "והלכת בדרכיו" – כלומר בהנהגותיו ובדרכו של הקב"ה, על כן צריך אל לאדם להביט על חברו לרעה, (כשם שאין הקב"ה מסתכל על הדבר שאינו טוב) ואל ינסה האדם לחפש ולמצוא בחבירו דווקא את מה שאינו טוב, אלא אדרבא, מחוייב הוא להביט רק על הטוב שבזולתו ולמצוא בו רק נקודות זכות.
הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש