חברים

CAFEZOHAR (45)

לקישורים נוספים...
הרב דוד גבאי
לתמונות נוספות...
איך את\ה מגדיר\ה את עצמך ?



bgy
פרשת שלח לך
 
גנות הנרגנות ומעלת הענווה
 
המרגלים אשר נשלחו על ידי משה רבנו לתור את הארץ, אנשים חשובים היו. וזאת למדנו מפירוש רש"י על דברי הפסוק "כולם אנשים" – "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". ואם רוצים אנו לקבל מושג על גודל מידת כשרותם, די אם נזכיר שיהושע בן נון היה רק החמישי ברשימת המרגלים שנמנו כאן לפי סדר חשיבותם. כלומר, מדובר באנשים בעלי מעלה. נשאלת, איפא, השאלה: כיצד נוכל להבין שאנשים כמותם ירדו תוך זמן קצר ביותר מרום פסגת מדרגתם הנעלה, עד שבאו והוציאו דיבת הארץ רעה?
 
לא רק על הארץ דיברו, אפילו על הקב"ה אמרו: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים" (דברים א). ועוד הוסיפו ואמרו: "כי חזק הוא ממנו", ומפרש רש"י בשם המדרש: "כביכול כלפי מעלה אמרו", כלומר שהעם הזה הינו חזק יותר מהקב"ה, חס ושלום. חז"ל מוסיפים כאן משל למי שהפקיד כלים אצל חברו ואינו יכול להוציאם ממנו, ואפילו לא בחוזקה. כך הם ראו את מצבה של ארץ ישראל שהופקדה ביד העם היושב עליה, וכאילו אין הקב"ה יכול להוציא הפקדון מידיהם. דברים אלה מחזקים ומגדילים את התמיהה: הכיצד?? כיצד תיתכן נפילה רוחנית גדולה כל כך תוך זמן קצר אצל אנשים גדולים כל כך?!
 
התשובות לשאלה זו רבות הן. בדברינו כאן, שהם על פי דברי הגר"י לוינשטיין זצ"ל בספרו "יד יחזקאל", נביא אחת מהן. לתירוץ שיובא להלן ישנה עדיפות על פני תירוצים רבים אחרים, בכך שהוא מפורש בתורה. מילה אחת בפרשת דברים שופכת אור על כל הפרשה התמוהה הזו, ויש בזה מוסר השכל לכולנו. נאמר שם: "ותרגנו באהליכם, ותאמרו בשנאת ה' אותנו".
 
"ותרגנו" – הוא ביטוי לא שכיח, לא בתנ"ך ולא בשפת היום-יום שלנו. מה פירוש "ותרגנו", מהו "נרגן"? ובכן, נרגן הוא אדם שתמיד יש בפיו תלונות. בכל עת אפשר לשמוע ממנו שהוא מקופח ומופלה לרעה, פיו מלא תלונות על העולם והוא חושב שחורשים עליו רעה. רבינו יונה ז"ל אומר בסוף השער השלישי של "שערי תשובה", שאפילו כנגד הקב"ה יש לו טענות. ואפילו כאשר הקב"ה מיטיב עימו, הוא מפרש את הטובות האלו כאילו הן נעשות לרעתו.
 
לצערנו מידה רעה זו הינה מצויה ביותר, הן אצל מבוגרים ובמיוחד אצל צעירים. הנרגנים לעולם אינם מרוצים, והם מלאים טענות כרימון כלפי אחרים. הם "מצטיינים" במציאת חסרונות אצל הזולת, ומפרשים כל דבר לרע. הם שוגים באופן קבוע בהבנת הנעשה סביבם ומסלפים את האמת. התורה הקדושה מעידה שמידה זו היתה שורש פורה ראש ולענה בהתנהגותם של המרגלים. כיון שלקו במידה הרעה הזו, שוב לא יכלו לראות שום דבר טוב וישר בארץ ישראל.
 
צאו וראו עד היכן הדברים מגיעים. בין הדברים שאמרו המרגלים על הארץ: "ארץ אוכלת יושביה". אחד המפרשים אומר שהם 'קישטו' את דבריהם בהסבר רוחני עמוק, וכך הם אמרו: הרי ארץ ישראל היא קדושה מכל הארצות, ועליה נאמר "ולא תקיא הארץ אתכם". כלומר, מכיון שהארץ קדושה, היא אינה סובלת בני אדם העושים מעשים רעים המטמאים אותה. וכבר המשילו חז"ל את הדבר לבן מלך שכל ימיו התפנק באכילת מעדני מלכים. כאשר יבוא לפיו מאכל פשוט, או פרי נגוע מעט, קיבתו לא תסבול את המאכל והוא יקיאנו מיד. בה בשעה שאדם פשוט או בהמה יאכלו את המאכל הזה לתיאבון, ולא יארע להם ממנו שום נזק. גם קדושתה של ארץ ישראל גורמת לכך שבעוד ששאר הארצות יכולות לסבול עוברי עבירה, ארץ ישראל אינה סובלת אותם.
 
באו המרגלים ואמרו שריבוי ההלוויות שהם ראו בארץ ישראל, הוא בודאי ביטוי להקאת עוברי עבירה. על כל עבירה קטנה מתים שם בני אדם, כי היא אינה סובלת עוברי עבירה. ועל זה הוסיפו ועשו חשבון: ומה מי שכבר גר בארץ, עושים עמו חשבון מדוקדק וממיתים אותו על כל דבר קטן, מי שעדיין לא נכנס לארץ בודאי ובודאי שיבדקו אחריו על פי מידת הדין אם יש לו זכויות נעלות במיוחד, כדי להכנס לארץ ולגרש ממנה את יושביה.
 
כל זה נבע מתוך הסתכלות ראשונית מוטעית מצידם. אילו היתה להם השקפה נכונה, הם היו דוחים מיד מחשבה זו בטענה פשוטה מאוד. הם היו צריכים לחשוב שאם הקב"ה הועיד להם את הארץ והבטיח להם להביא אותם לשם, הרי שהדבר הוא בהישג ידם. אומנם נכון שבארץ ישראל צריכים להתנהג בקדושה, ולכן כל אחד היה חייב להשתדל לעשות כל מה שביכולתו בעניין זה, אבל היה עליהם להבין שכל מי שעל ידי השתדלותו לא היה מגיע למדרגה הראויה, הקב"ה היה מסייעו.
 
זהו מה שאמר להם כלב בן יפונה: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". ופירש רש"י: "עלה נעלה – אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דרכיו". כיצד יכול כלב בן יפונה לומר דבר כזה, וכי מסוגלים היו לעשות סולמות עד השמים? אלא בודאי אם הקב"ה היה מצווה לעשות זאת, היה משמע שיש באפשרותם לבצע משימה כזו. ואף שברור מראש שאין בכוח אנוש לעשות זאת, בכל זאת הדבר היה אפשרי. מדוע? כי אם הקב"ה מצווה, עלינו לעשות את מה שביכולתנו! אחרי שהאדם מבצע את מה שהוא מסוגל לעשות, עוזר לו הקב"ה להשלים את המשימה כולה.
 
לענייננו. מה היתה הנקודה שהבדילה את יהושע בן נון וכלב בן יפונה משאר המרגלים? מדוע סבר כלב בן יפונה ש"יכול נוכל לה", בעוד ששאר המרגלים חשבו שהמשימה הינה בלתי אפשרית? התשובה היא משום שהם היו נרגנים. הנרגנות היא שסימאה את עיניהם ובגללה לא יכלו להשקיף על העניינים במבט אמיתי. יהושע בן נון וכלב בן יפונה לא היו נגועים במידה רעה זו. על יהושע מצאנו מפורש: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע". ותירגם רבי יונתן בן עוזיאל: "וכדי חמא משה ענוותנותיה, קרא משה להושע בן נון יהושע".
 
כידוע, היה מסדר יהושע את הספסלים בבית המדרש. אף פעם הוא לא סבר שמלאכת קודש זו אינה לפי כבודו, אלא עשה את המלאכה בענווה. ענווה היא ההיפך הגמור מנרגנות. אדם ענו אינו תובע לעצמו כלום. הוא אינו חושב שמגיע לו, וממילא גם אינו מתלונן. כאשר יש לאדם המידה הנעלה הזו, יוכל לראות את המציאות כפי שהיא.
 
ראו עתה עד היכן מובילה הנרגנות את האדם, עד המסקנה הנוראה שהקב"ה מביא אותנו אל הארץ כי חפץ הוא להמיתנו, חלילה. המידה הרעה הזו של חשדנות והבעת תלונות, גורמת לעיוותים נוראים. רק למי שהגיע למידת הענווה, יש מבט של האמת. כיון שהוא רואה את הכל בעין טובה, הוא מלמד זכות על הזולת ולעולם אין לו טענות.
 
מידת הענווה מסייעת לאדם להימנע מיוהרה ומביקורת שאינה מוצדקת. בעזרתה נוכל להרכין ראשנו כלפי אלוקים ואדם. אז תתחזק בנו ההכרה בצורך לקיים ביתר דקדוק את המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו.
 
 
 
 
"ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמור" (ליקו"מ ח"א, יט)
 
שלימות לשון הקדוש וקדושתה – כשמעלה האדם את הטוב שבתרגום (בחינת שנים תרגום אחד מקרא בקריאת פרשת שבוע) ומשלים את לשון הקדוש שבו נברא העולם, על ידי זה מתעוררים ונתגדלים כוחן של אותיות לשון הקודש, שיש בכל דבר שבעולם. כי כל דבר, שיש בו כמה צירופי אותיות שעל פיו נברא זה הדבר. ועל ידי שלימות לשון הקודש נתעורר וגדל הכוח של אלו האותיות. על כן נאמר בפרשה (במדבר יד): "ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמור" – לאמור , בחינת גילוי עריות, כלומר בחינת המדורה של שבעים הלשונות של שאר האומות, שהיא בחינת תאוות הניאוף שמתבטלת על ידי לשון הקודש. לכן נאמר: "כאשר דברת לאמור" – כלומר כפי הדיבור של לשון הקודש, שעל ידו נאסר עריות ומתבטלת תאוות ניאוף, כך יגדל כח הקב"ה. והכל הולך כפי השלימות, שזוכה להשלים את הדיבור של לשון הקודש שהוא שבירת וביטול תאוות הניאוף, כך נתגדל ונתעורר כוחו של הבורא יתברך שבמעשה בראשית, שהם האותיות שיש בכל דבר ודבר שבעולם.
 
"ארץ אוכלת יושביה" (ליקו"מ ח"א, מז)
 
מי ששקוע בתאוות אכילה, בידוע שהוא רחוק מן האמת ודינים שורים עליו, וזה סימן גם לדלות. ויבוא לידי ביזיונות ובושות. אולם מי שמשבר את תאוות האכילה, הקב"ה עושה על ידו מופתים, ואמרו חז"ל (ברכות ו:) - כתוב: "אשר לא ישא פנים" ו – "ישא ה' פניו אליך". אמר הקב"ה: איך לא אשא להם פנים. אני אמרתי: ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקים על עצמם בכזית ובכביצה. נמצא אם כן, שנשיאות פנים היא על ידי שמשבר האדם את תאוות האכילה, כי על ידי תאוות אכילה יש הסתרת פנים. הארת הפנים היא תיקון ואמת, בחינת יעקב אבינו ע"ה: "תתן אמת ליעקב", והוא בחינת תפילין, כי יעקב הוא תפארת, בחינת התפילין הנקראים פאר.
 
ארץ ישראל, שעיקר קבלתה מבחינת יעקב, כמו שכתוב: "וישב יעקב בארץ" (בראשית לז), ועל כן נקראת ארץ החיים, והתפילין נקראים חיים, כמו שכתוב (ישעיה לח): "ה' עליהם יחיו" – וזהו שיבחה של ארץ ישראל, אשר לא במסכנות יאכל בה האדם לחם, כי לפעמים אדם אוכל לחם מחמת העניות, ולא מחמת חסרון תאווה לתענוגים אחרים. אבל אם היו לו שאר מאכלים, לא היה אוכל לחם לבד, על כן זהו שבחה של ישראל – שלא מחמת עניות תאכל לחם, אלא בגלל שיבור וביטול תאוות האכילה, כי היא מקבלת הארה והשפעה מבחינת תפילין – יעקב אבינו – שהוא אמת. נמצא איפא – כשאדם אוכל לחם לבד, ולא בגלל מסכנות, הוא למעשה רוצה לשבר את תאוות האכילה.
 
וזה פירוש (במדבר יג): "ארץ אוכלת יושביה" – כלומר, שמקבלת את השפע שלה מבחינת יעקב. וכשמשברים את תאוות האכילה ניצולים מדלות ועניות. ובני ישראל מקבלים את השפע דרך ארץ ישראל, ושפע ארץ ישראל מתקבל על ידי הארת פני יעקב אבינו שהוא הארת התפילין והאמת. – אומנם המרגלים הוציאו שקר בפיהם על א"י, אך שקר זה נכתב בתורה שהיא בחינת האמת. וארץ אוכלת – כלומר שאכילתה והשפעתה הוא כפי יושביה, בחינת יעקב אבינו "וישב יעקב" – שהוא בחינת אמת.
 
"עלו זה בנגב ועליתם את ההר", ופרש"י: פסולת א"י (ליקו"מ ח"א, פא)
 
ישנו כלל – שהדיבורים של הצדיק, הן בתורה והן בתפילה, נקראים ארץ ישראל, כי ארץ היא בחינת נפש, כמו שכתוב (תהלים קמג): "נפשי כארץ", מכאן שהנפש הוא בחינת דיבור. וכשהצדיק מדבר בתורה או בתפילה, דיבור שנקרא ארץ ישראל, והדיבורים שלו מלווים בהרבה שיחות חולין, דבר זה נקרא פסולת ארץ ישראל. כי למה מדבר שיחות חולין? כדי לקשר את המון העם אל הדעת, שהוא בחינת הר, כמו שנאמר בגמרא: אין הר, אלא בית המקדש, שנאמר: ההר הטוב הזה והלבנון. ובית המקדש הוא בחינת דעת – ונאמר בגמרא: כל מי שיש בו דעת, כאילו נבנה בית המקדש בימיו, מכיון שבית המקדש ניתן בין שתי אותיות, ודעת ניתנה אף היא בין שתי אותיות. ועל ידי תפילה ותורה אפשר לקשרם אל שורשם מכיון שהם רחוקים מן האמת.
 
הצדיק רוצה לקשר את המון העם הרחוקים מן התורה ומן האמת, על כן צריך לדבר איתם שיחות חולין ולהלביש בהם תורה, רק שהוא מדבר בצירופים, ודבר זה נקרא פסולת ארץ ישראל. כי למרות שנקראים פסולת ארץ, אף על פי כן יש בהם דברי תורה, שהיא בחינת ארץ ישראל.
 
על כן נאמר (במדבר יג):
 
עלו – כלומר שאתם המון העם עולים.
זה בנגב – זה בחינת הצדיק, כלומר הצדיק הוא בנגב, היינו פסולת ארץ ישראל שהיא שיחת חולין ועל ידי זה יכול לקשר אותם.
ועליתם את ההר – כלומר הדעת.
 
יש פעמים שהצדיק נופל ממדרגתו, וכשבא אחד מן העם ומדבר עימו דברים של הבלי העולם, והצדיק נהנה ממנו, אז הוא למעשה מחייה את הצדיק, ואז הצדיק בא למדרגתו, ואחר כך יכול הוא להעלות את המון העם לבחינת דעת. על כן: עלו זה – כלומר שהצדיק צריך לעלות למדרגתו, אתה צריך להיות בנגב – כלומר לדבר עימו שיחת חולין כדי להחיותו, ועל ידי כך – ועליתם את ההר – שאז יכול הצדיק לקשר את המון העם לבחינת הדעת, הנקראת הר.
 
"ארץ אוכלת יושביה" (ליקו"מ ח"א, קכט)
 
כשאדם מקורב אל הצדיק, למרות שאינו מקבל ממנו כלל, הוא גם כן דבר טוב מאוד, והאמונה לבדה, שמאמין הוא בצדיק מועילה מאוד לעבודת השם יתברך. ודומה הדבר לטבע האכילה – שהמזון נתהפך לניזון, כלומר שהחי אוכל מן הצומח, אז העשבים נתהפכים לחי כשנכנסים לתוך מעי החי. וכן מחי למדבר. כשהמדבר אוכל מן החי, אזי החי מתהפך למדבר. ולכל מקום שנכנס לשם המזון שמתחלק הוא לכל האיברים אליהם הוא צריך להגיע, נתהפך למהות האיבר ממש שנכנס לשם. כגון, חלק מהמזון נכנס למוח – אז הוא נתהפך למוח, וכן ללב ולכל שאר האיברים.
 
על כן נאמר (במדבר יג): "ארץ אוכלת יושביה" – כי ארץ היא בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים לז): "שכון ארץ ורעה אמונה". ואוכלת יושביה – כשנכנס אדם לארץ ישראל, שהיא בחינת אמונה, הוא למעשה נאכל אצלה, כלומר שמתהפך למהותה. וכשדבוק הוא בצדיק ומאמין בו (והצדיק הוא בחינת ארץ ישראל), הוא נאכל אצל הצדיק ונתהפך ממש למהות הצדיק. לארץ ישראל יש את הכוח הזה בעצמה, ועל כן אמרו חז"ל (כתובות קיא): 'כל היושב בארץ ישראל, שרוי בלא עוון'. כי היא ארץ אוכלת יושביה – שהיושב בה נאכל אצלה ונתהפך למהותה הקדושה.
 
"ויאמר ה' סלחתי כדברך" (ליקו"מ ח"א, קעז)
 
נאמר בפרשתנו (במדבר יד): "ויאמר יי (ה') סלחתי כדברך" – ראשי תיבות כּוֹסִי. כדברך – "דבר"  - ראשי תיבות: דשנת בשמן ראשי.
 
יש פעמים שצדיקים אמיתיים שיש להם כוח, כששותים יין לפעמים, למחול עוונת על ידי זה, כי אמרו חז"ל (יומא עו) – ליין יש שתי בחינות: זכה – נעשה ראש, וכשנעשה ראש, שהוא בחינת המוחין, על ידי זה הוא יכול לכפר עוונות, כמו שנאמר (משלי טז): "ואיש חכם יכפרנה".
 
על כן אמר הקב"ה למשה רבנו (במדבר יד): "ויאמר ה' סלחתי כדברך" - כדברי משה רבנו, שהוא איש חכם שיש בידו לכפר על עם ישראל. ונאמר "כדברך" – כלומר דבר (שהוא דשנת בשמן ראשי), שזה בחינת שלמות המוחין, "שמן משחת קודש", "כשמן הטוב על הראש".
 
לכן אמר ה' שסלחתי כדברך (כדברי משה), כי בדברך דווקא, שאתה זוכה לדשנת בשמן ראשי, כלומר כפי המוחין שזוכה הצדיק האמיתי כשהוא שותה יין – כפי זה זוכה הוא לסליחה על העוונות, מכיון שעיקר הסליחה הוא על ידי החוכמה והמוחין הקדושים שמקבל הוא בבחינת: 'ואיש חכם יכפרנה', וכך היה גם בזמן מעשה חטא העגל, שמשה זכה לקבל את סליחת הבורא, על ידי שביקש לכפר עליהם.
 
"ארץ אוכלת יושביה" (ליקו"מ ח"א, קפז)
 
דבר גדול הוא החסד מאת השם יתברך, שהוא משלם לאדם מידה כנגד מידה, כדי שיוכל האדם להבין ולפשפש במעשיו ולדעת את החטא שפגם, ועל ידי זה לשוב בתשובה. אולם דע, שעיקר מה שמשלם השם יתברך מידה כנגד מידה, הוא בארץ ישראל, כמו שכתוב (איוב כ): "יגלו שמים עוונו, וארץ מתקוממה לו" – ארץ בחינת ארץ ישראל, אשר מתקוממת לו ושם נתגלה עוונו, כי שם מדקדקים לשלם לאיש כמעשהו מידה כנגד מידה. על כן כתוב בפרשתנו (במדבר יג): "ארץ אֹכלת יושביה" – וראשי תיבות 'אכלת' – אתה תשלם לאיש כמעשהו. על כן היושבים בא"י יש להם על פי רוב יסורים, מחמת שממהרים שם לשלם לאיש כמעשהו.
 
"סלח נא לעוון העם הזה" (ליקו"מ ח"ב, ז)
 
משה רבנו מבקש מהקב"ה (במדבר יד): "סלח נא לעוון העם הזה" – על חטא המרגלים שהוציאו דיבת הארץ כשהלכו לתור בארץ, כי על ידי הוצאת דיבה זו גרמו לחורבן בית המקדש, כמו שאמרו חז"ל (תענית כט): אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות. כי אותו הלילה, היה ליל תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש, ועל זה ביקש משה רבנו סליחה, כי בזה החטא והפגם תלויים כל העוונות, כי על ידי זה נחרב בית המקדש, ובזמן שבית המקדש היה קיים, היינו נקיים מעוונות מכיון שבכל שעות היום היו מקריבים קורבנות לכפר על העוונות. אולם משחרב בית המקדש אין אנו יכולים לנקות את עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו.
 
משה רבנו ע"ה, שידע כל זאת מסר נפשו על ישראל, ביקש מהקב"ה: "סלח נא לעוון העם הזה" – מכיון שידע שבחטא זה תלוי חורבן הבית, שכולל את כל החטאים (שעליהם יהיה אפשר לכפר בכל שעות היום בזמן הקרבת הקורבנות). כשזכה לפעול בזה והקב"ה סלח לעם ישראל כדבר בקשתו, מדבר זה נעשה בחינת חנוכת הבית, בחינת חנוכה שהוא היפך חורבן בית המקדש. וכן כל אחד, כפי מה שזוכה לפעול בזמן בקשת 'סלח נא' ביום הכיפורים, על ידי זה נתתקן חורבן בית המקדש.
 
הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש